ימי קורונה
יש לחץ ופחד באוויר
אני מרגישה את איימת ה״לא נודע״ הולכת וסוגרת עלי
אני שומעת רחשים מסביב על סגר הולך וקרב, אף אחד לא יודע מה באמת קורה, מה הולך להיות, ראינו מה היה ביפן מה הולך באיטליה וספרד , והפחד חונק את הגרון...
אני עוצרת וחושבת
״מה אני צריכה שיהיה בבית, אם לא אוכל לצאת ממנו, ולא אוכל לעשות קניות תקופה ארוכה?״
מיד נכנסתי לרכב ונסעתי לחנות כלי היצירה!
כולם במסכות, יש הרגשה של יום הדין, אמא לחוצה גוערת בבת שלה ״אל תקני שטויות, זה לא זמן לביזבוזים״, אני משתיקה את קולות ההיגיון המטופשים, ״אא נכון, צריך להעמיס בקבוקי מים, נייר טואלט ומלא קופסאות שימורים...״
ואז אני לוקחת עגלה ומתחילה להעמיס צבעים.
צבע? צבע זה חובה.
כי אם אני לא יוצרת, משהו בי מת.
ואני לא רוצה למות
אני מגיעה לקופה, שואלת את המוכר ״זהו? סוגרים?״
הוא מהנהן...
היו לי דמעות בעיניים
דבר שהחל לחזור על עצמו הרבה לאחרונה
חזרתי הביתה
והתחלתי לצייר
כבר לא אותם ציורים של פעם
מדוייקים, מלאים באמירה גבוהה, או רעיונות קונסטפטואלים מסובכים,
פשוט מתחילה להוצאי אגרסיות על הבד
ולאט לאט
מתחיל להתגלות סגנון חדש
שנולד בי
אז זהו הבלוג הראשון שלי :)
אני מקווה שתאהבו ושתהנו ותקחו מפה דברים טובים ליומיום שלכן ושלכם.
ממש ממש רוצה לשמוע תגובות
והצעות שלכם איזה נושאים הייתם רוצים שאכתוב עליהם
תודה
אהבה
מור