מכירים את זה שנכנסים למוזיאון אמנות מודרנית (ידיים מאחורי הגב נא לא לגעת בכלום זה מקום קדוש:)
ואז איזה משהו זורק
״וואלה האחיין שלי יכול לצייר ציור יותר יפה״
למתבונן הזה נראה כאילו האמן פשוט החליט לקשקש משהו , סתם שירבוט והנה הופ זה נתלה במוזיאון והופך ליצירת אמנות מפוארת , אביזר מקודש בחלל.
גם אני הייתי מרגישה ככה לפעמים בשיטוטי מוזיאון שכאלה
אבל מה, לאחרונה אני אומרת לעצמי
איזה אדירה המחשבה המשחררת הזו עבור האמן
לקשקש ולשרבט משהו על הבד ו״מה שיוצא אני מרוצה״...
ובכל זאת,
מה הופך קשקוש לאמנות?
אני חושבת שזה עניין של מערך איזונים עדין ממש בין שליטה וקונטרול של האמן על הבד ובין השחרור הזה הרנדומלי שנובע מתוך הביטחון של האמן בשליטה שלו על המדיום
בנוסף גם יש איזשהו מערך איזונים עדין בין הצבעים, והמתח ביניהם, כשהמתח החזק ביותר לדעתי הוא בין מה שבתוך המסגרת אל מול הלבן הבוהק של הקיר שמסביבה.
במוזיאון הפער הזה פשוט בולט עוד יותר
אולי לכן כל מה שתלוי עליו מקבל נופך אפי מזהיר
הקירות כל כך גדולים וכל כך לבנים, כך שכל יצירה מקבלת מימד מזהיר של ״הי תסתכלו עלי״,
והפער בין המסה של הצבע והחומר והמחשבה של האמן בולטת ויוצאת ביתר עוז ועוצמה.
אני יכולה להעיד על עצמי שאני עדיין לא מרגישה ככה עם היצירות האחרונות שלי
אני כן מרגישה שאני מתחילה לצבור ביטחון על הבד
אבל לא שיודעת לפצח ב ד י ו ק את הרגע הזה מתי הגעתי לאיזון המושלם.
מתי לא ליצור עוד שכבה, מתי הציור הגיע לאיזון המושלם שלו?
אבל אני זורמת עם אי הידיעה הזו ומאפשרת לעצמי להרגיש כאילו זה פשוט עוד בד,
כאילו פשוט משחק ןאני משרבטת
וגיימרים משתפרים מרגע לרגע ככל שהם צוברים ניסיון עם המשחק... לא?
אז אני אומרת.. למה שלא ננסה להנמיך ציפיות מהמילה הגדולה הזו ״אמנית״
בוא נאמר ש״אמנית״ היא ילדה שעדיין מעיזה לשחק משחקים
(וגם להרוויח מזה כסף)
קיצר
גיימרית:)
שילחו לי ציורים שלכם בתגובה....