אמונה בימי קורונה



העולם לפתע כאילו התחלק לשניים. מי שמאמין בקורונה , מי שלא מאמין בקורונה, מי שמאמין בביחד ומאמין בכוח הריפוי של השיגרה והנורמליזציה והכלכלה הפורחת , ומי שמאמין בחוקי הרפואה והסטיסטיקות וההפחדות הבלתי פוסקות, מי שליבו מלא אומץ, מי שליבו מלא פחד, מי שמאמין במחר, מי שלא מאמין במחר, מי שחושב שיבואו עלינו ימים טובים יותר מלאים שמחה ופריחה ושפע, ומי שטומנים ראשם בחול, מחכים שיגיע כרוז, כמו משיח בן דוד ויזעק אליהם במגפון גדול כי חלפה הקטסטרופה מעל הראש ואפשר לצאת מהמקלטים.


ובתוך כל הכאוס הזה, מתנהל מאבק פנים מגזרי, מאבק האמנים על חירותם, על עצמאותם, על נחיצותם לחברה, על מעמדם בחברה, על כוחם, ועל זכותם לקום בבוקר ולהמשיך לעשות מה שנולדו לעשות, 

אמנות.


ואני בתוך כל הטירוף הזה, יודעת לגמרי איפה אני, יודעת לחלוטין לאיזה מחנה אני שייכת.

אני במחנה ה״אמנים המאמינים״, אם יש מחנה כזה, אם אין , אני מוכנה לקחת אלי את המושכות.

אספר לכם על חלום שחלמתי שבוע לפני שהתפרצה הקורונה בישראל…


בחלומי נסעתי באוטובוס בכביש מתפתל בדרך מעלה מכמש, בגב ההר, האוטובוס היה מלא אנשים נשים וטף.

לפתע נרעדת האדמה, ובולענים עצומים מתחילים להפער תחתנו, בולענים עצומים, בעומק של 15 מטר לפחות, האוטובוס נרעש ונרעד, אנשים צורחים, כאוס גדול מסביב, אני רצה לקדמת האוטובוס, מנסה להבין מה נכון לעשות, הנהג עוצר ופותח את הדלתות, כל האנשים נפלטים בהיסטריה החוצה, וכל אחד נס על נפשו , אני תוהה מה עלי לעשות… לפתע אני מבחינה בכניסה למקלט תת קרקעי , כמו מקלט אטומי, מקלט יום הדין סטייל..

אני נכנסת פנימה בצעדים מהוססים, תוהה לאן נקלעתי, אני מבינה שהמקום מתחת לאדמה מוגן לחלוטין, אבל תוך שניות ספורות, אני מבינה שהמקום פשוט מוטרף לגמרי, ושהיושבים בו הם אסירים של כהני דת סדיסטים, המתעללים ביושבים  במקלט שלהם.

בהחלטה של רגע אני מיד מבינה  שאני ממשיכה משם הלאה ובורחת מהמקלט, מבינה שזה לא המקום בשבילי.

אני יוצאת החוצה, בחוץ עדיין כאוס, בולענים נפערים מכל עבר בין הגבעות ואנשים עדיין מתרוצצים בבהלה לכל כיוון , ובתוך כל המרחב המתכלה הזה, אני רואה חבורה של צעירים יושבים סביב מדורה...

הצעירים הללו שותים בירה ומנגנים בגיטרות, הם לא מפחדים מהבולענים, אני חושבת שהם  לגמרי מודעים לבולענים ולקיומם, אבל אין להם שום סיבה להתרוצץ כעכברים במלכודת, הם מעדיפים לשבת נינוחים ולהנות מהאוויר הפתוח, ואם יבוא הבולען תחתם, הם כבר יתמודדו עם הבולען בעיתו ובזמנו, הם חיים לגמרי ב״כאן ועכשיו״ וכאן ועכשיו יש אדמה תחתם ואוויר צלול לנשום, אז הם ממשיכים לשבת סביב המדורה , לשיר ולהתענג על קרבת חבריהם ולשמוח.

אני מחליטה להצטרף למעגל הזה, מתיישבת בינהם, ומתעוררת המומה מעוצמת החלום.


שבוע אח״כ הקורונה מתפרצת, ואני לגמרי יודעת מה לעשות.

קיבלתי הדרכה בחלום.

אני במעגל של המאמינים בהווה, אני במעגל של המאמינים בכוח הריפוי של השמחה והשלווה.

אני לא חולה, אני לא מקבלת עלי שום מחלה, אין לה מקום בחיי.


אני מקבלת עלי את השמחה, אני מקבלת עלי את כוח הריפוי, אני בריאה, אני חזקה, שום קורונה לא תבוא  אלי אם לא אפתח לה את דלתי.



24 views
 

©2020 by mor. Proudly created with Wix.com