אומרי יש עמודי טווח בעולם. עליהם אנחנו נשענים
כל אחד יש לו את מה שמחזיק אותו שיעמוד יציב.
כמו צמח, אנחנו מתקנים לו הדליות שיחזיקו אותו, איזה ציר סביבו יוכל לגדול הצמח רך בשנים.
בית , משפחה, זוגיות, בן זוג, הם הבסיס שלנו , הציר הזה סביבו אנחנו נעים בעוצמה דרוכה את המסלול שלנו.
יש רגעים בחיים, שהציר נשבר.
ושם יש רגע אמת
רגע כואב
שם צריך לגדול מחדש. להמציא את עצמנו מחדש.
יש קטע כזה בחברה, להתייחס לאנשים שבוחרים להתחיל מחדש כמו סוג ב.
זה כואב מאוד.
רק מחדד את הבדידות שגם ככה צורבת בגרון , שלרוב היא הייתה שם עוד הרבה לפני הקרע הרשמי ברבנות.
בזוגיות יציבה, יש מעין תחושה מדומה או לא מדומה, של שליטה, של יציבות, של ידיעה ברורה איך העתיד יראה, איך ולאן החיים שלנו הולכים.
כשזה מתפרק, מגיע רגע אימה, בו אין תמונת עתיד, יש פחד גדול, ״התמונה מטושטשת והשביל לא ברור״ (ב. סחרוב)
ואז מגיעה התעמתות עם הדבר הגדול הזה ״אי ידיעה״.
ההבנה שהעולם הזה , הוא זמני, הצירים החזקים, הם זמניים, אין שייכות , המעגלים נשרפו , עלו בלהבות, ויש נשמה שמרחפת בחלל. ונעה עם איזה כוח אנרציה קוסמי לכיוון חדש.
בתור אמנית, שנשמתי עפה לה גבוה בעננים. הציר הזה חסר מאוד.
אך האובדן שלו חייב אותי להתעמת עם התעופה הזו, ולהצליח לסמן לעצמי מסלול מחודש, בו אני הציר של עצמי, אני מייצבת את עצמי מחדש.
אחד הדברים שעוזרים לי , זה העבודה בסטודיו.
אני בדר״כ מתבוננת בבד הריק, הדומם, במשך דקות ארוכות, לפעמים המבט הזה גם הולך איתי בלילה לפני שאני נרדמת, אני מדמיינת את הבד הריק, את החלל.
ואז עולים לי כיווני דרך, רעיונות, קומפוזיציות, תוכניות...
כשאני ניגשת לבד, אני כבר לא כל כך אבודה בחלל, אבל כן יש שם רגעים שנעים בין התכנון המיוצב, אל בין האנרגיה של זמן ההווה הארעי, מה שיוצא מידי, אין להשיב.
החיים האלו חד פעמיים, איך אפשר להחזיק מעמד עם הידיעה הזו, של הזמניות, של הארעיות... שום רגע לא יחזור...
אולי אנחנו לא יודעים כלום.. אולי ציר הזמן לא נע כמו שאנחנו חושבים שהוא נע? אולי הכל גלגל שחוזר על עצמו? ורק אנחנו נעים בתוכו עולים ויורדים חוזרים ושבים?
תחילת דבר
וסוף דבר
אמונה
ואמנות
לנוע
ולעצור
להסתובב
ולעמוד דומם
החיים מתחילים לחזור
אני חושבת שהרגשתי יותר בנוח כשהכל עצר מלכת.
עכשיו לאט נזכרת איך לחזור למסלול מחדש.