בחירת צבע וצורה מכוונת את הדרך לאיזה כיוון שנבחר
תפילה היא דבר דומה
לכאורה היא נראת כפאסיבית
אך יש בה מימד אקטיבי מופלא
אני גיליתי את התפילה מחדש, אחרי שנים רבות שזנחתי אותה, לתפילה היתה קונטציה שלילית מאוד עבורי.. אני ינסה להסביר למה...
לפני שנים רבות, למדתי באולפנה לבנות. כל בוקר היינו מתכנסות לתפילה.
לתפילה היה ריח של משהו לא טוב באוויר.
דבר ראשון, ה״חובה״. אם לא הגענו בזמן חטפנו עונש. דבר שני, היו הרבנים בחוץ...
שהיו סורקים את גופינו לראות שאנחנו לבושות באופן צנוע והולם את המעמד.
מיותר לציין שעצם המעמד הזה של גבר בגיל העמידה העומד וסורק את גופן של נערות רכות כל בוקר, הוא הלוקה בחוסר צניעות. אבל לא אתעקב על כך , זה לא הנושא.
אני חושבת שהתחושה העיקרית שלי כנערה דתית כלפי התפילה היתה שמדובר במעשה חלול, ריק ממעש, לראות אנשים עומדים מתנדנדים ומתפללים .. היה כמו לראות אנשים שבוחרים בדרך של פאסיביות מוחלטת..
כאילו אומרים ״אני יעמוד פה ויתפלל לאיזה אל מדומיין, והכל יסתדר מאליו״, זה היה נראה לי ילדותי. מטופש.
השנים חלפו, ואני בגרתי, התפיסות הישנות שלי לגבי תפילה שקעו מטה, ופרקטיקות חדשות נכנסו לחיי.
היצירה , המוזיקה החליפה את התפילה, הכניסה אל האולפן, אשר בכל בגד וכל מעטפת , אני רצוייה וברוכה.
אני רצוייה באולפן לא בגלל איך שאני מתלבשת , ולא בגלל איך שאני מתנועעת בתפילה, אני רצוייה בגלל התוכן שלי, המילים. בגלל הטקסט המקורי שיוצא מתודעתי הלאה אל המיקרופון.
מצאתי את בית הכנסת החדש שלי, והוא אפוף עשן סיגריות כבד.
אך בשנים האחרונות , מצאתי עניין חדש בתפילה ממש.
דיבור חד וישיר אל האלוהות.
וזה נושא האקטיביזם שבמדיטציה עליו אני רוצה להתעקב.
יש משהו כל כך חזק בלעשות סטופ, בבוקר , לפני שמתחיל היום, ללכת למקום שקט, שבו הלב נפתח...
בדרך כלל זה מתחיל בנשימה, אח״כ עובר להכרת הטוב ותודה על כל מה שיש לי,
ואז מתחיל שלב הבקשות, שהוא שלב הכיוון כיוונים.
זה מה שמעוררת התפילה, לכוון את הדרך. לאן אני רוצה ללכת?!
נוצרות בתפילה לעניות דעתי, שני אפקטים, אחד הוא האפקט הרוחני, הקוסמי, שעליו אין לי יכולת להתעקב במילים. זה עניין של רגש.
ויש אפקט שני, אפקט האקטיביזם התודעתי.
אם אני יחזור על מנטרה מסויימת אלף פעם, היא תכנס לעומק ותשפיע.
נגיד, לדוגמא, אני מבקשת ״להיות בריאה״, וחזרת הלוך ושוב על המילה ״בריאות בריאות בריאות״
אז כנראה שכשאחזור הביתה ואכין לעצמי ארוחת בוקר, זה לא יהיה קערה עם דגנים מפוצצים סוכר, אלה אני אדפוק איזה סלרי עם כוס תה:) כי המוח מכוון למילה ״בריאות״, ומעשים הולכים אחרי התודעה השולטת.
או נגיד אני מתפללת להצלחה בעסקים ומחננת (ולפעמים אפילו צועקת ובוכה) לפני האלוהות השוכנת בתוכי..
אז אני חוזרת הביתה וזה נותן לי גז במפרסים לעוף עם הרעיונות שלי! התפילה כמעט אף פעם לא נשארת ברובד התפילתי , היא תמיד משפיעה על המשך היום אל עולם המעשה.
את התפילה גיליתי בעת משבר , כשאיזה בוקר הייתי כל-כך מיואשת, ניסיתי להתקשר לכמה חברים, אף אחד לא ענה.. אמרתי ראאאאבק, עם מי אני אדבר? עם מי אני אתייעץ?
הייתי אבודה, מרחפת בחלל הריק ללא כל קיר להשען עליו, פתאום חשבתי...
״אולי כדאי שפשוט אתקשר לעצמי?״
אז נסעתי לאיזה פינה שיש בה שקט ומרחבי טבע. והתקשרתי לעצמי.
ואני תמיד עונה לעצמי. אני תמיד זמינה לעצמי.
אני יכולה לכוון את התודעה שלי לאן שאני רוצה.
מילים הם כל מה שיש לי.
הם כל הכוח שלי.